משחקים שיגרמו לילדים שלכם לעזוב את המסך

זה יותר קל לשחק במחשב, מאשר לעשות שיעורי בית. זה יותר קל לראות טלוויזיה, מאשר להתכונן למבחן. ויש שיגידו שזה גם יותר כיף. ולא בכדי. משחקי המחשב ותוכניות הטלוויזיה עוצבו עם רף כניסה נמוך, אינם דורשים מאמץ. זאת בניגוד למשימות "פרודוקטיביות" אחרות, שדורשות איסוף עצמי והתכווננות. נוסף על הקלות גם העונג המיידי שבצפייה בתכנית נהדרת, בניתוק מהמציאות המיידית והספייקים בדופמין שניתן לקבל מתוך "הישגים" המתקבלים בתוך משחקי המחשב.

 

כך שמצד אחד נראה שזה פשוט קל יותר, "וכיף" יותר, לפחות עבור הטווח הקצר – לשחק במשחקי המחשב ולראות תוכניות טלוויזיה, מאשר להשקיע, לקום מהכיסא ולעשות משהו שיוסיף ערך לחיים. בין אם זה להתאמן, לאכול דבר מה מזין או להשלים משימות בבית ועבור בית הספר. וזה למעשה האתגר, או אחד מהם, כאשר פוגשים ילד שכבר התרגל, שהמוח שלו כמו חווט סביב מאמץ מינימלי ופרסים מידיים. למעשה, ייתכן שיהיה לו אתגר ממשי בלקלף את עצמו מתוך החומרים ההתמכרותיים שהיה חשוף להם עד אותה נקודה (בין אם בטלוויזיה, במחשב או בשקית החטיפים), ולמשמע את עצמו מספיק כדי לעשות פעולות שממש יקדמו אותו בעולם "האמיתי". אפילו אם מציגים לו חלופה נאה, כמו משחקי חשיבה לילדים.

 

וזאת כי כבר יש מעין התניה, או מנגנון ציפיות הנשנען לצד אחד (עונג מידי ומאמץ מינימלי), על פני צד שני (התמדה והשקעה לטווח הארוך, ועונג רק על בסיס הנאה מהתהליך ו/או הצלחה ברורה בשטח). למעשה, אחד היתרונות שניתן להניב ולהפיק מפעליות המערבות משחקי חשיבה לילדים, היא היכולת לאפשר לילדים ללמוד כיצד להחזיק את הפוקוס שלהם מספיק זמן בכיוון אחד, כדי לקבל תוצאה שתרגש אותם, שתדגים להם את המסוגלות שלהם ואת האפקט שלהם בעולם. ייתכן שזה בדיוק מה שהם מחפשים ממשחקי המחשב. ואכן, רבים ממשחקי המחשב מתקדמים בעקומת קושי, המאפשרת לילד לחוש אתגר ועם זאת שליטה על התקדמותו במשחק. כך שהוא עלול ללמוד לשים את הפוקוס שלו בכיוון אחד לאורך זמן ואפילו להרגיש את הריגוש הנובע מפתרון אתגרים "והתקדמות בחיים". 

 

אלא שבשונה מן "החיים האמיתיים", או אפילו משחקים דידקטיים משחק המחשב כמו יספק גירוי-יתר, ואקסטרה פרסים לכאורה. בין אם ברמת "הישגים", צלילים, סממנים ויזואליים וכו'. כך שהמוח לומד לצפות יותר ויותר לסממנים החיצונים הללו.  כך שעם הזמן, הוא עלול להתרחק ממקומות שלא מציעים לו גירויים ופידבקים מיידיים על "ההתקדמות" שלו, כמו מה שעלול לקרות לו בחיים עצמם (זה לא מרגש מספיק לקבל 100 בשיעורי בית, או לעשות את העמוד הראשון בחוברת, וכן הלאה). ומנגד, אפשר שהוא יחפש יותר את חברת המחשב מאשר את חברת חבריו. 

 

ואולי זו הסיבה שמקומות עבודה נוטים להציע סדנאות במהלך יום גיבוש לעובדים, כי על העובדים ללמוד כיצד להפיק רגשות חיוביים כשהם אחד בחברת השני. לא רק כשהם בעבודה סוליטרית, "לבדית", אלא לפתח רגשי אמון, אחווה ושיתוף פעולה.כשם ש- סדנת צחוק יכולה ללמד את האדם, כל שכן את הילד, להפיק רגשות חיוביים בפני ובזכות עצמו, ובנוכחות אנשים אחרים, כך גם משחקי יצירה לילדים יכולים ללמד את הילד להפיק עונג, הכרה בכישוריו ושמחה על ההשתתפות שלו – בייחוד אם זה נעשה בקבוצה אך גם אם לבדו.

אחד היתרונות הטמונים בדבר הוא המשיכה "לצד השני", ללמד את הילד (או את הביולוגיה של הילד), שיש דרכים אחרות לחיות. לא רק "פיקים" של דופמין (נוירוטרנסמיטר שמקושר עם תחושת סיפוק ועונג) אלא גם השתתפות מודעת והתמדה בתהליך כמו גם הגשמה אמיתית "בעולם החיצון".

 

על כן, הפעילויות שיעזרו לילדים שלכם לעזוב את המסכים יהיו אלו שיאפשרו לו להחזיק פוקוס לאורך זמן עד להשלמת תוצאה מסוימת "בעולם האמיתי", תוך שהוא עושה זאת בצוות/קבוצה או לבדו, תוך שהוא מפיק מכך רגשות חיוביים ונתמך בבניית ההערכה העצמית שלו; והתחושות שלו לגבי עצמו כאדם גדל.